<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת משפטים</h1>
<h2>דף ד.</h2>
ונשיא בעמך וגו' [שמות כ"ב]. לפי שנאמר (קהלת י' כ') גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, הייתי אומר בין צדיק בין רשע ת"ל בעמך בעושה מעשה עמך.
<h2>דף ה:</h2>
ולקח בעליו ולא ישלם [שמות כ"ב]. פי' ולקח בעליו השבועה המוטלת, ולא ישלם. מכאן פסק דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, חוץ מן השנויין במשנה, שכנגדו חשוד על השבועה, פסק אחד שבועת עדות ואחד שבועת ממון, ואחד שבועת ביטוי, וכדפרי' בשבועה דאורייתא, אבל בשבועה דרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדינן. וחנוני על פנקסו, פי' דנשבעין ונוטלין מבעל הבית. והשכיר נשבע ונוטל. וכן פסק דדוקא בששכרו בעדים ותבעו בזמנו, פי' ביום הראוי לקבל בו שכרו. אך אם שכרו שלא בעדים, מגו דיכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר נתתי לך שכרך תוך זמנו (נאמן). ואע"ג דאסיק תלמודא [ב"ב ה' ע"ב] הלכה כריש לקיש ואפי' מיתמי חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ההיא דהקובע זמן לחבירו דפליגי ריש לקיש ואביי ורבא, איירי כשיש עדים מן החוב, דאי ליכא עדים דחייב לו, נאמן במגו דלהד"ם. וה"נ גבי שכיר אם שכרו בלא עדים נאמן בעל הבית לומר פרעתיך תוך זמנו, ובשבועה. ואם שכרו בעדים וא"ל פרעתיך תוך זמנו, נאמן השכיר ונוטל בלא שבועה כמו מיתמי דהלכה כריש לקיש. וה"נ אם שכרו שלא בעדים ואמר תנאי היה בינינו, בא מעשה לידי והאמנתי לבעל הבית בשבועה במיגו דלא שכרתיך.
<h2>דף יא.</h2>
טעם אחר אם כסף תלוה את עמי [שמות כ"ב]. קרי ביה תלוה את עמי, וזה שאמר הכתוב (משלי י"ט י"ז) מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. וזהו את עמי, על ידי כסף שתתן אתה לעני, תזכה להיות עמי במחיצתי. את העני עמך. תסתכל בעצמך שאם תעלים עינך מן הצדקה, העניות יחזור עליך אם אתה עשיר, וזהו שאמר הכתוב [משלי כ"ב] עשיר ורש נפגשו עושה (שניהם) [כולם] ה', עושה הוא לשון עיקר ועיקור. וזהו (דברים ט"ו י') כי בגלל הדבר גלגל הוא החוזר בעולם. וזהו מאחיך האביון מן האביון לא כתיב אלא מאחיך, אחיך הוא ואם תקפוץ ידך תהיה כמותו. ומעשה בנימין הצדיק שהחיה בשנת בצורת אלמנה וז' בניה לימים חלה ונטה למות והחיה אותו הקב"ה בשביל כן.
<h2>דף יג:</h2>
והתורה [שמות כ"ד]. אלו החקים והמשפטים. והמצוה. זו משנה. אשר כתבתי. אלו נביאים וכתובים. מכאן פסק כי יש קדושה יותר במשנה ובתלמוד שמפרשין התורה והמצות מן הנביאים ומן הכתובים, ומותר להניחם על הנביאים ועל הכתובים שהרי בפסוק הקדים המצוה שהיא המשנה על אשר כתבתי שהוא נביאים וכתובים. להורותם. זו תלמוד. מלמד שכולם ניתנו למשה רבינו בסיני. שהרי בתורה יש כמה מצות סתומות ומשפטים סתומים וגילו אותם חכמי ישראל דור אחר דור ורב מפי רב ששמע וקיבל [מפי] רבו [ורבו] מרבו עד הלכה למשה מסיני, כדתנן [אבות פ"א מ"א] משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'.
<h2>דף מג:</h2>
וכן הדין בשומר חנם ושומר שכר ושוכר, אם בעלים עמו או בשכירות או בשאילת גופם לשומרים, פטורים מכל דינים שבהם חייבים, ואפי' בפשיעה. ואם לא היה עמהן בשעת מסירת פקדון אע"פ שהיה עמהן הבעלים לפני מסירת הפקדון להשומרים או לאחר מכן אינן נפטרים. ולכך פסק אדם השוכר סוס מחבירו או שואל ממנו, אם בשום דבר מסייעו המשכיר או המשאיל לעלות על הסוס, או לתקן לו אוכף או כל דבר הצריך, הוי בעליו עמו ופטור מכל דיני שומרין. אך אם מסייעו או משמשו קודם שיצא הסוס מבית בעליו ועדיין לא קנאו השואל או השוכר, או לאחר שקנאו שכבר הוציאו מבית בעלים וקנאו, שימשו הבעלים בגופן להשואל או להשוכר לאו עמו מיקרי ולא מיפטר. וכן פסק כמו בגמרא מפרש שמור לי חפץ זה ואני אשמור לך היום וכבר נכנס בשמירתו של חפץ חבירו קודם שמשך חבירו חפץ של זה הנאנס בידו שמירה בבעלים הוא ופטור. אך אם אותו הנאנס בידו כבר משך חפץ הנאנס קודם שמשך חבירו חפץ שלו לשמור לאו שמירה בבעלים הוא וחייב. ומעשה בא לפנינו על שתי נשים בחופה שחלפו ולבשו כל אחת סרבל של חבירתה, ונגנב סרבל אחת, ודקדקנו בדבר איזו הקדימה למשוך את של חברתה כדפרישית. וכן נראה פסק דגם יש לדקדק בלשון הדיבור שאמרה לה, ודווקא כשאמרה לה שמור שלי ולבוש אותו ואני אשמור את שלך ואלביש אותו, או השאל לי את שלך ואני אשאיל לך את שלי, אך אם אמרה הילך את שלי ותן עיניך בו והשאל לי את שלך ואע"ג דלעיל פירשתי לשמור כתיב ולא תן עיניך בו דלא מחייב בשמירתו, מ"מ שימוש בגופו הוי והוי שאלה בבעלים אם הקדימה כדפרישית.
<h2>דף קכו:</h2>
הבנות [שמות כ"א]. זה בא ללמד ונמצא למד. וכן פסק דחייב אדם לאשתו שאר כסות ועונה. ואם מחל לו זה פי' לעיל דהלכה כר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים ואין לה עליו שאר כסות, אבל עונה שהוא דבר שבגופו תנאו בטל ויכולה לתבוע ממנו דין עונתה. שארה. אלו מזונות. כסותה. כמשמעה. עונתה. לשון תשמיש כמו (בראשית ל"ד ב') אם תענה את בנותי. ופי' רשב"ם עונתה לשון דירה כמו מעון. ד"א לפום עונתה תן לה כסותה ולא שחקים בימות הגשמים ולא חדשים בימות החמה והבלאות הם לכסות בימי נדותה.
<h2>דף קכח.</h2>
ונקרב בעל הבית וגו' [שמות כ"ב]. לשבועה. או אינו אלא לדין. ויליף בגז"ש נאמר אם לא שלח ידו בשומר חנם למעלה ונאמר שלח ידו בשומר שכיר למטה מה למטה בשו"ש שבועה ובשם, כדכתיב שבועת ד' תהיה אם לא שלח ידו וגו', אף שומר חנם כן. ופסק דיש חילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן באנקוטי חפץ דבשבועה דאורייתא איכא אנקוטי חפצא, ובשבועה דרבנן ליכא נקיטת חפצא. וק"ק לר"ץ דשבועת אלמנה נגד היתומים אינה אלא דרבנן ואפ"ה תנן [גיטין ל"ד ע"ב] נמנעו מלהשביעה פי' משום עונש [שבועה] נמנעו מלהשביעה בבית דין משום אנקוטי חפצא אבל חוץ לבית דין משביעין אותה, אלמא דבדרבנן נמי איכא נטילת חפץ. לכך נראה כמו שפי' האלפסי ופסק דבשבועה דאורייתא יש כיבוי נרות ולווטא רבא, מה שאין כן בשבועה דרבנן. ובגמ' פ' שבועת הדיינין [מ"א ע"א] שקיל וטרי מאי איכא בין שבועה דאורייתא לרבנן עד בדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן מפכינן, ופריך למר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מהפכינן וכו'. וי"מ מדקאמר ולמר בר רב אשי אלמא דלית הילכתא כמר בר רב אשי ולא מהפכינן בדאורייתא והכי גרסינן לית הילכתא כמר בר רב אשי בדאיפך שבועה דאורייתא בדאיפך בדל"ת. ויש דגורסין בר ממיפך ברי"ש וב' תיבות הן וכן פסק אלפסי דבדאורייתא נמי מפכינן, וכן קיי"ל דאי גרסינן בדאיפך בדל"ת אז היה משמע דבכל מקום היה הלכה כמר בר רב אשי ומאי איצטריך בכל מקום למיפסק הלכה כמר בר רב אשי. וכן רבי נוהג להפך שבועה אם ירצה הנשבע, כההיא דתנן [ב"ב קכ"ח ע"א] רצונך השבע וטול.
